איך אנחנו מחזקים את המיינדסט שלנו ביום יום?
מתי בפעם האחרונה עצרת ושאלת את עצמך: "איך אני מרגיש עכשיו?"
ב-2011 התגייסתי לחטיבת גבעתי. הגעתי בחור צעיר שאפתן ודי נחוש לשרת את המדינה האהובה שלנו בכבוד.
מכיוון שאחי הגדול תומר היה בסיירת, תמיד הרגשתי ששם אני רוצה להיות, ולאט לאט עם השנים הבנתי בדיעבד שגם שאפתי לשם.
כמה שנים לפני הגיוס כשהיינו מתחרים בין חברים, לא פעם הייתי מדליק את כולם וצועק "אתה רוצה גבעתי? אז תתחיל לזוז!"
זאת הייתה מן בדיחה כזאת שנשארה ביננו, אבל אז הבנתי שאנחנו באמת יוצרים את המציאות שלנו באמצעות מילים עם קמצוץ אסרטיביות.
כלוחמים לימדו אותנו להתנהל במצב עמימות, מצב שבוא אנחנו פועלים מבלי לדעת מה הולך להיות. ומשם הצטברו לנו שיטות וכלים להתמודד במצבים מיוחדים אלו בצורה הטובה יותר.
הסיטואציה הראשונה שעולה לי הייתה במהלך בחודשים הראשונים בפלוגה, וקראנו לזה "ערפל מסלול".
המסלול אורך כ8 חודשים לאחר הטירונות, ולא מספרים לנו את הלוז של אותו יום או אותו שבוע אלא עושים מה שהמפקדים אומרים.
החוסר וודאות של מתי אוכלים, מתי הולכים לישון, מתי יש מסע/אין מסע הוא חרוט בכל לוחם, ולומדים להתרגל לזה.
תמיד ידענו שלא משנה כמה יקרעו אותנו, לכל התחלה יש סוף
ולכל ראשון יש שישי.
כשאני מסתכל במבט לאחור, אני שואל את עצמי:
האם יש יתרונות למצבים אלו בחיי כיום?
האם הם עדיין מופיעים בחיינו ביום יום?
עבורי ישנו יתרון ענק בלהיות במצב עמימות, מכיוון שמה שקורא בגוף שלנו זוהי בעצם התחשלות. מצב שבו חוסר הוודאות, אי הידיעה, מחזקת את הכוח המנטלי שלנו, וכך אנו מגיבים בצורה טובה יותר ועמידים בפני הלא נודע.
לאחר שאנו חווים אותו ומתרגלים אותו כמה וכמה פעמים, הגישה שלנו והדרך שבה אנו מסתכלים על דברים משתנה ואנחנו נהיים יותר מנוסים.
לדוגמא: כשיש מבחן אבל לא יודעים מתי, זה כבר לא כל כך מפחיד. אתה יודע שאתה תמיד מוכן וכשזה יבוא תדע להתמודד ולבצע את הנדרש. ועל זה נאמר: "קשה באימונים-קל בקרב".
